להלן חוות דעתי המקצועית על פרויקט הדרך הטוליפית בהובלת צחי גראד. שמי גידי רהט ואני פרופסור מן המניין במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. את חוות דעתי אני נותן כמי שבקיא בהוראה של פוליטיקה ישראלית והשוואתית ובמחקר של מוסדות פוליטיים דמוקרטיים, בין היתר בהשפעתם על הקשר שבין הבוחר לבין הנבחר. כמו כן אציין שבמשך השנים פנו אלי רבים וטובים עם יוזמות שונות לתיקון הדמוקרטיה הישראלית וכמעט בכל המקרים סברתי שהתרופה שהוצעה אינה מתאימה במקרה הטוב ובמקרה הרע מחמירה את הבעיות. במקרה זה התרשמותי שונה מהסיבות שאפרט להלן.

ראשית, פרויקט הדרך הטוליפית מתכתב עם תיאוריות מקובלות וממצאים אמפיריים. הוא לוקח בחשבון שרוב האנשים רוב הזמן פסיביים מבחינה פוליטית ושישנם מעטים אשר ישמחו לפעול בשמם. במיוחד, במידה ויוסמכו ויועצמו על ידם.

במילים אחרות, מדובר בהכרה ב 'בעיית הפעולה הקולקטיבית' ובמתן פתרון אופטימלי לבעיה זו. פתרון זה מתכתב היטב עם הפערים שזוהו במחקר בין האידאל הליברלי לפיו כלל  הפרטים הם בעלי יכולת, ידע  ורצון להשתתף פוליטית לבין מציאות שבה רק מיעוט קטן פועל בכיוון זה. השתתפות פסיבית ומסמיכה (עליה מבוסס הפרויקט) אף אמורה ליצור ברמות מעליה אפשרות ליצירת דיון במעין דמוקרטיה דליברטיבית (כזו שמאפשרת דיון מושכל בינאישי) ברמת ״האמצע״.

שנית, אלו שיעמדו בראש הבתים יועצמו, אך רק עד רמה מסוימת (יש מגבלה של  180 חברי בית טוליפי) כך שיש חסם כנגד ״חוק הברזל של האוליגרכיה.״ על מנת לקדם ערכים ואינטרסים הם יצטרכו לשתף פעולה עם ראשי בתים אחרים. ההיגיון הזה תואם להגיון הסדר ההסכמי שבו נעשים הסדרים ופשרות בין ראשי קבוצות המייצגים עמדות שונות על מנת ליצור תוכניות פעולה (ואי-פעולה) מוסכמות.

שלישית, מדובר בצמיחה ״מלמטה למעלה״ לא כסיסמה שניתן להשתמש בה בציניות אלא כמהלך שמתחייב מהיגיון הפרויקט.

רביעית, בהתאם להיגיון הדמוקרטי ליברלי לכל פרט ניתנת בחירה אם להיות פסיבי או אקטיבי ובאיזו מידה, אם להשתייך, לעבור בית או לצאת.

לבסוף, הטכנולוגיה הקיימת כיום מאפשרת התארגנות שיטתית ומסודרת מעין זו.

בבירור שעשינו דומה שפרויקט מעין זה לא נוסה או לפחות לא מוכר במקומות אחרים. ניתן להציע שתי סיבות לכך.

ראשית, התפיסה שמעמידה את ״המלמטה למעלה״ (bottom-up) אל מול ה״מלמעלה למטה״ (top down)  כשתי אפשרויות יחידות, ומתעלמת מקיומו של אמצע שעליו ניתן לבנות בסיס לפעולה אל מול הצמרת בגיבוי מלמטה, שזה עניינו של פרויקט הדרך הטוליפית.

שנית, רוב המדינות אינן ריכוזיות כמו ישראל ויש בהן התארגנויות ״טבעיות״ על בסיס מקומי ואזורי ומוסדות דמוקרטיים שנותנים להם ביטוי (שלטון מקומי חזק, שיטות בחירה אזוריות ועוד).

אין לי את היכולת להעריך את התכנותו של מהלך זה, ודומה כי אני שייך לרוב הפסיבי שישמח לראות פעיל במרחק סביר של 'עד 180 חברים' שפועל בשמו למען הערכים והאינטרסים שלו. אולם אני מעריך שאם הפרויקט יצליח זה יזכה את הדמוקרטיה במוקד כוח נוסף ויציב (בשונה מאשר אירועי מחאה והפגנות אשר תלויים בנושא ואשר נשחקים במהלך הזמן). כך יינתן קול לציבורים מגוונים, אלו שכבר מאורגנים בקהילות וגם לציבור אינדיבידואליסטי-ליברלי לגווניו.